המשימה המיידית

בחירות 2015 מאחורינו, עם ניצחון דחוק של הימין הישראלי. יש מסקנות רבות להסיק ולקחים רבים להפיק, ברשימה הקצרה הזו אנסה לתאר את המשימה הדחופה ביותר.

הגיע הזמן לשינוי דרסטי בדרכי החשיבה של הימין. רבים חשים נכון שאמנם בשלטון ניצבת מפלגת ימין, אבל השמאל הוא שמכתיב את הטון. את הדוגמא החיה לכך קיבלתי בעצרת הימין שהתקיימה ביום ראשון בשבוע הבחירות.

כזכור, בעצרת השמאל שקדמה לעצרת הימין היה איש אחד ששמו ממש לא חשוב, אשר אל מול קהל של כמה אלפי אנשים התבטא בצורה דוחה נגד שאר אזרחי ישראל וזכה למחיאות כפיים. האירוע הזה הותיר רישום עז בקרב מחנה הימין שחש צורך לחזור שוב ושוב על הדברים המזעזעים בתדהמה כיצד זה קרה, והגדילו לעשות אלו ש"התגאו" בתארים שהודבקו להם במעיין הפוך על הפוך ("אני מנשק מזוזות ולא מתבייש בזה"). וזה עוד כלום לעומת מה שהתרחש לאחר הבחירות. אנשי ונשות שמאל התחרו ביניהם באיכות השלשול המילולי שהם יצליחו לשחרר בדפי הפייסבוק שלהם. הגדילה לעשות אחת שכבר התפרסמה בעבר בלשון החולנית שלה, וזכתה לשיתופים על גבי שיתופים בקרב אנשי ימין ש"מופתעים" מכמויות השנאה הנוטפות משכמותה ושיבוטיה. אז הנה טיפ: אל תהיו מופתעים, ימנים יקרים.

הציפייה הזו בימין שהשמאל יתנהג לפי הספר משעשעת אותי כל פעם מחדש. חברים יקרים, מתי תבינו שתפיסת העולם של השמאל והיחס בשמאל כלפי רעיונות ומילים שונה מאשר אצל האדם הסביר? כאשר איש מהשמאל הקשה מדבר על זכויות הפרט, הוא מתכוון לזכויות מאוד מסוימות, לא כל הזכויות. זכויות דתיות למשל לא נכללות בקטגוריה הזו מבחינתו. כך גם לגבי קבלת האחר, מדובר באחר מאוד ספציפי – אחר שלא רואים ולא נתקלים בו באמת מחוץ למסך הטלויזיה ורצוי שיהיה מסכן בהגדרה, כמו מסתנן אפריקאי או פלשתיני זקן. הם, המסכנים, זוכים בתפישת השמאל למעיין הילה של פרא אציל, תמיד מסכנים, תמיד קורבנות, הם החלש האולטימטיבי עליו יש להגן בכל מחיר, גם אם הוא משליך עליכם לבנה כשאתם בנסיעה עם הילדים. וכאן מגיע החידוש הגדול:

תפיסת העולם הזו לגיטימית. אכן כן זו תפיסה לגיטימית לגמרי. אני לא מסכים איתם, אני חושב שהם קוראים את המציאות בצורה מעוותת לחלוטין שמתעלמת מעובדות ברורות וגדולות כמו שמש בצהרי היום. ובכל זאת אני לא מתרגש מהם כי אני יודע מה הם חושבים ואיך הם הגיעו למסקנה הזו. וכאשר אנחנו לא מופתעים, אנחנו גם לא מוטרדים. שימשיכו היאירים והאילנות לנבל את הפה, זכותם הדמוקרטית המלאה לעשות זאת, ואין שום סיבה להזדעק או להתעכב על כך.

אם כן, מהי הדוגמא שקיבלתי בעצרת הימין כהוכחה לכך שדרך החשיבה של השמאל היא הדומיננטית? בכנס הימין נאמו בזה אחר זה שני מנהיגי המחנה, בנימין נתניהו ונפתלי בנט. נתניהו עסק במשך יותר מחמש דקות, חצי מהנאום, בדבריו של אותו איש קטן. ראש המחנה הלאומי, שהתברר שכמעט מליון איש מתוך אוכלוסיה של שמונה מליון אנשים הביעו בו אמון ובחרו בו בראש המדינה, בחר להתעכב על דברים שאמר אדם אחד אל מול כמה אלפים, ובטון נעלב ומעיין התגאות משונה בעלבונות חזר ודש את הנושא. בצורה חמורה פחות נהג נפתלי בנט. אני התאכזבתי מההתנהלות הזו. הרי ממשלת הליכוד עשתה דברים נפלאים בקדנציה הקצרה שהסתיימה: הסכם שמיים פתוחים, פריסת כבישים ומסילות רכבת, העבודה החשובה שהחל נפתלי בנט בשחרור לפיתת החנק של מכון התקנים, העמידה מול הלחץ הבין לאומי לכניעה לטרור הפלשתיני, וכל אלו מתגמדים מול עלבון ילדותי? במקום לרומם את הקהל בכל ההישגים בחרו ראשי המחנה לשים עצמם (שוב) תחת רגלי העלבונות של מחנה השמאל ופרטו על הרגשות השליליים של הקהל. אמנם הניצחון של המחנה הלאומי התממש, אך האם היה הכרח לעשות זאת דווקא כך? לטעמי לא.

המשימה המיידית כעת היא ללמוד מההיסטוריה של כל שלטון אשר החליף שלטון אחר: להעביר ממקומם את נאמני השלטון הישן ולהציב את אנשי האליטה החדשה. את הטעות שעשה מנחם בגין ז"ל, אשר גם הוא הניח משום מה שיש איזו מחויבות ל"כללי הספר ההוגנים" יש לתקן ללא דיחוי ולהציב אנשים מקרב המחנה הלאומי בכל הצמתים האפשריים: בראש קרנות הקולנוע(*) הממשלתיות, בעמדות פקידותיות בכירות ובינוניות, בצמתי הכרעה חשובים יותר או פחות. בחלוקה של כל פרס ממשלתי (כן, גם פרס ישראל) יש לתת עדיפות לאנשי הימין ללא כל היסוס.  יש לחלחל לאוכלוסיה את ההבנה שהגמונית השמאל הסתיימה, ויש לימין מה להציע והרבה מעבר לכך. יתרונות השוק החופשי צריכים להיות מוצגים על כל גבעה ותחת כל עץ רענן, הלאומיות – אכן כן, היא ולא אחרת – צריכה להנשא בגאון וללא מורא. המילה "שמרן" לא תחשב עוד לעניין מביש אלא מושא לגאווה. זו המשימה הדחופה המוטלת עלינו לבצע בתקופת השלטון הנוכחית: לשלוט.

 

(*) חשוב להדגיש, לטעמי אין שום צורך בקרנות קולנוע ממשלתיות ושאר ירקות. אך כל עוד הן כאן, צריך להשתמש בהן.

 

אגדת הקיצונים משני הצדדים

מזה זמן רב נפוצה במחוזות מסוימים האגדה אודות "הקיצונים משני הצדדים". בתמצית, טוענת האגדה שהסיבה לאלימות הלאומנית בישראל נעוצה בשני קצוות, אחד במחנה היהודי ואחד במחנה הערבי. לשני הקצוות האלו משקל שווה בקרב המחנה שלהם ולשניהם יש אינטרס זהה, ליצור תבערה ואלימות כדי להצדיק את קיומם. אילו רק לא היו קיצונים משני הצדדים, הרוב שרק כמֱה לשקט, שלווה ומנוחה רגועה לאחר יום עבודה היה חי פה טוב.
כדרכן של אגדות, מאוד נוח ונעים לקבל אותה כנכונה. יש הגיון רב בסיפור, זה מתאים לתבניות מוכרות מאגדות אחרות, יש כאן התחלה רעה, פתרון פשוט וסוף טוב. הרבה אנשים טובים עם ראש בריא מאמינים בתקפותה של האגדה הזו. למרבה הצער, אגדות קיימות רק בספרים. המציאות, שובבה שכמותה, מורכבת יותר.
ראשית, עלינו להגדיר לעצמנו הנחת יסוד: מהי קיצוניות? לצורך הדיון, נגדיר קיצוניות כקריאה ומתן לגיטימציה לפגיעה פיזית, ובאופן פחות יותר פגיעה מילולית או רוחנית באדם או קבוצה אחרים, בגלל תכונות שאינן ברות שינוי. התכונה המוכרות הן צבע עור, מוצא גזעי או כל תכונה מהותית אחרת שאין לה כל שייכות לרצון או אופי הפעולות של האדם. בשפה האקדמית תפישה כזו מכונה "מהותנות", והיא הגרסה הפרימיטיבית של הגזענות המודרנית. קיצוני = מי שקורא לפגיעה באחר בגלל מהותו.
כעת, לבחינת האגדה. הדרך הטובה ביותר לבחון הלכי רוח של אוכלוסיה מסוימת היא בדיקת מנהיגיה. בחברות בהן מתקיימות בחירות למוסדות יצוגיים ברור שנבחרי הציבור היושבים בפרלמנט מייצגים באופן המובהק ביותר את הציבור. הארגונים הציבוריים והחזית הפוליטית בכללה יכולים לשמש כסקר ענק ואמין לגבי הדעות הרווחות בקרב האוכלוסיה. כעת אמרו לי, בחזית הפוליטית היהודית, בפרלמנט היהודי הלא הוא כנסת ישראל, מיהו זה ואיזה הוא אשר קורא לרצח ערבים? האם אי פעם ישב לו חבר פרלמנט ישראלי במליאת הכנסת וקרא בקול גדול להרג חסר אבחנה של אוכלוסיה בגלל עצם מהותה? כוונתי לקריאות ברורות, חדות, שאינן משתמעות לשתי פנים. התשובה כמובן שלילית. ומה לגבי ארגונים לא ממשלתיים? מתוך מאות ואלפי הארגונים הקיימים בארץ, כמה קוראים להרג ערבים באופן חסר אבחנה, או בכלל? אני מהמר שיש לא יותר מחמישה, וגם הם מונים כמה מאות תומכים חסר השפעה על הסביבה והמדינה. כל מידע שיסתור את הקביעה הזו באופן נחרץ יתקבל בברכה ויזכה את המודיע בחופשה בסלון ביתו למשך חצי שעה תמימה.
ומה לגבי הציבור הערבי? הפלשתיני? ההנהגה הפוליטית הראשית ביהודה ושומרון, הרשות הפלשתינית הלא היא פת"ח, מהללת ומשבחת אלימות כנגד יהודים \ ציונים \ מתנחלים. אין צורך ביותר מהדוגמא הזו בה יועצו של ראש המערכת הפוליטית הפלשתינית מהלל את נסיון הרצח של הרב יהודה גליק. ישנן דוגמאות רבות מספור לקריאה מפורשת לאלימות מצידה של הרשות הפלשתינית כנגד יהודים רק בגלל שהם יהודים. הישות הפוליטית השנייה במרחב הפלשתיני, החמאס, גרועה אפילו יותר. האמנה המכוננת החמאסית נגזרת ישירות מכתבי הנאצים.

הרשות הפלשתינית תומכת ברוצח

הרשות הפלשתינית תומכת ברוצח

האם ישנן תנועות נוספות במרחב הפלשתיני? ברצועת עזה ישנם הג'יהאד האיסלאמי, שלוחות שונות ומשונות של אל קעיאדה, וכבר ניצפו דגלי דעאש במקומות שונים בארצנו. האם ישנן תנועות פוליטיות או ציבוריות פלשתיניות שאינן מעוניינות ברצח יהודים בגלל שהם יהודים? אני מאמין שכן, ואני יודע שהן לא מנווטות ומשפיעות על המרחב הפלשתיני.

אם כן, אגדת הקיצוניים משני הצדדים איננה יותר ממיתוס שבני אדם מספרים לעצמם כדי שיהיה נוח יותר להתמודד עם המציאות הקשה. אולם אגדות קיימות רק בספרים או בסרטים, והמציאות איננה סרט. עלינו להכיר במציאות כפי שהיא ולפעול בהתאם. בריחה לאשליות תוביל, כמו תמיד, לכאבים גדולים יותר. ההשוואה המוסרית בינינו לבין החברה הפלשתינית אין לה על מה להיסמך. הקיצוניות הגדולה ביותר במרחב הציבורי היהודי איננה מתקרבת לחומרתה והשפעתה של הקיצוניות במרחב הערבי פלשתיני. נתון זה עלינו לקבל כעובדה וכבסיס לתפישת המציאות שלנו, ובהמשך להנחות העבודה הנגזרות מכך.

הלוואי והייתי שמאלני

הלוואי והייתי שמאלני. הייתי מאשים את המדינה במינוס בבנק. הייתי כועס על הקפיטליזם החזירי שגורם ליוקר המחייה המטורף שאוכל את המשכורת שלי עוד לפני שהיא נכנסת. הייתי מתעצבן על כך שלמרות שיש לי תארים משלוש דיסיפלינות שונות, שוק העבודה אינו נושא אותי על כפיים. אילו הייתי שמאלני, הייתי מאוכזב ומיואש מהמתנחלים, שמתעקשים להכניס אצבע בעין של הערבים ולגרור אותנו לסכסוך מדמם ויקר בגלל כמה קילומטרים של אדמת טרשים. הייתי נרגז מכך שכל כך הרבה כספי מסים נשאבים למערכת צבאית בזבזנית, מסורבלת ואטומה, במקום למקומות החשובים באמת.

לו הייתי שמאלן, הייתי מתרגז ומקטר, רוקע ברגליי כל היום ומסביר בידענות כיצד "הם", הימין, הדתיים, הלאומנים, האחרים, אשמים בכל הצרות הכלליות והפרטיות. הייתי הולך לישון בלב שקט, כי אני רק קורבן של הנסיבות, נתון לחסדם של כוחות עלומים גדולים ממני.

אולם למרבה הצער, התענוג נמנע ממני. בורא עולם חנן אותי בעיניים רואות, מוח רושם ולב מרגיש. אני יכול להבחין שיוקר המחייה נובע באופן ישיר מהמיסוי הדרקוני הנהוג בארץ. חלק עיקרי מההוצאה החודשית שלי הוא הוצאות הדלק, ומרתיחה אותי המחשבה שחצי מההוצאה מגיע ישירות לכיסי השלטון. את אותו המס עצמו משלמים כל בעלי העסקים מהם אני קונה את מצרכיי, וגם על זה, אני משלם מפירות עמלי. כל זה עוד לפני שהגענו למס ערך מוסף, מכסי המגן על מאכלים מיובאים, והחסימה המוחלטת של חצי מענפי החקלאות המקומית. אין כאן שום טייקון להאשים, רק פקידונים.

למדתי והעמקתי בתחומי ידע ודעת רבים ושונים, ואני בלבד אחראי להשתמש בידיעות שצברתי לצורך פרנסתי בלי לצפות לחסדים של אחרים. לשמחתי כך עלה בידי. את משכורתי אני מרוויח בזכות ולא בחסד.

ברור לי, שחלק ממחירי הדירות המנופחים נובע מכך שנדרשות בממוצע חמש שנים עד שיזמי הנדל"ן צולחים את המשוכות הבירוקרטיות בדרך ליצירת הדירות, פרק זמן ארוך שעליו הם צריכים לכסות את ההפסדים כאשר מכירת הנכסים המיוחלת מגיעה.

ראיתי את הסרטונים של ה"הפגנות", צ"ל תצוגות האלימות הערביות. הם לא צעקו "החזירו לנו את אדמות בית אל", הם צווחו איטבח אל יאהוד. הם זורקים אבנים על מכוניות נוסעות מתוך כוונה להרוג, ולא שום דבר אחר. אין תחביר בסלע בראש. המתנחלים לא קשורים לתאוות הרצח הזו. עד שהערבים לא יתייאשו מנסיונותיהם לחסל את הנוכחות היהודית בארץ, נאלץ לחיות על חרבנו ולכלות ממון רב בתחזוק מערכת ביטחונית גדולה ובהכרח מסואבת. ואחת היא אם נהיה בגינות שומרון או בשרון.

אנחנו לא קורבנות של הנסיבות, למרות שיש כוחות חזקים שמשפיעים עלינו אנחנו לא חסרי אונים. להאשים "אחרים" בצרות שלנו איננה פריווילגיה של אנשים חושבים.

רק של שמאלנים.

פיצוחים מאת אמיר חצרוני – ביקורת ספר

לאמיר חצרוני נחשפתי לראשונה כשכתב טור קבוע באתר של מעריב. דברי הטעם שנגעו בענייני השעה תפסו את עיניי והפכתי לקורא קבוע, ואפילו הצטערתי כאשר הטור הפסיק להתקיים. בתקופת המחאה החברתית שמעתי במקרה את חצרוני מתראיין לאיזו תחנה ברדיו, ונהניתי אפילו יותר. המראיינת התעניינה ביחסו כלפי הצעירים שאיימו לעזוב את הארץ אם התנאים לא יהלמו את דרישותיהם, וחצרוני ענה את מה שחשבתי בליבי – הם מוזמנים לעזוב ולהפסיק להתבכיין.  נקודה נוספת לזכות הפרופסור. לאחרונה התחלתי לעקוב אחרי התנהלותו בפייסבוק, ואז גיליתי שמדובר באדם שנהנה באופן כפייתי לדרוך על האצבעות של כל מי שבסביבה, בצורה חיננית שהעלתה חיוך על פני יותר מפעם אחת, בעיקר כאשר הבהונות היו שייכות לקבוצות שאני לא תומך בהן כמו פמיניסטיות רדיקליות שמוציאות שם רע לפמיניזם השפוי.

Image

כאשר חצרוני הכריז על הוצאת ספר ביכורים, הנחתי שהקריאה שלו תהיה חוויה נחמדה ושווה להשקיע סכום קטן ברכישת הטקסט במבצע שלוש במאה. לצערי, נכונה לי אכזבה. כיצד מכריעים האם ספר הוא טוב או לא? במקרה של ספר עיוני, התשובה תלויה בתוצאות הקריאה – האם החכמתי או הוספתי משהו חדש לידיעותיי. במקרה של פרוזה או רומן, הקריטריון הוא האם אני רוצה לסיים את הספר בקריאה אחת ולא מסוגל להניח אותו מהיד, או שאני מכריח את עצמי לצלוח את השורות חסרות העניין. במקרה של "פיצוחים" התוצאה הייתה כפיית הרצון לסיים את הספר כדי להצדיק את ההוצאה. הספר מתאר נער בשם אמיר חצרוני – בחירה תמוהה או עדות לאגו מאניה מטורפת – שהתברך ביכולות שכליות אך קולל בחוסר טקט משווע. לדוגמא, הנער מתארח אצל משפחה שיושבת שבעה על בנה בנהרג במלחמה כאשר הוא לבוש בחולצה בגנות המלחמה ונושא זר פרחים. העלילה נפרשת לאורך לאורך שנתיים ומתרחשת בתיכון ישראלי מצוי. התיאור חיוור ולא "תופס" את  הקורא. אין יותר מדי סקרנות  לעבור לעמוד הבא, אין מתח לגלות מה יתרחש בעקבות התפתחות כזו או אחרת בחייו של הגאון נטול הנימוס הצעיר. ייתכן שחצרוני ניסה לייצר סאטירה חברתית נוקבת או סתם להקצין קווים מסוימים באישיותו (לכאורה, לכאורה), לא ברור. רמת העניין בספר נופלת לטעמי מהטורים הקולעים שלו באתר מעריב וגם מהפוסטים המשעשעים שלו בפייסבוק.

לסיכום: כדאי לשפוט את הרומן כספר ביכורים שטרם הבכיר. אין ספר שפרופסור אמיר חצרוני יודע לכתוב במדיות שונות, וצריך להשתפשף במדיית הפרוזה בספר הבא.

תשובה לחבר סוציאל-דמוקרט

נפתלות דרכי האינטרנט. לפני זמן מה הופתעתי לגלות בתיבת המייל שלי את המגזין "על צד שמאל" בעריכתו של נפתלי רז. הכותרת "על צד שמאל | מגזין הסוציאל-דמוקרטיה" הבהירה שמדובר במגזין שמאל מובהק. זו הזדמנות טובה לראות ולהבין כיצד חושב הצד השני של המפה הפוליטית.

מאמר אחד במיוחד צד את עיני: מסוציאל-דמוקרט אל חבר ימני, סדרת שאלות שמציג נפתלי רז לאיש ימין. ובכן, אלו תשובותי:

כשביבי משנן "מנהיג חזק יבטיח ישראל חזקה" – אתה לא זז במבוכה בכורסה?

לא, אני שמח מאוד ומסכים על הסיסמה הזו. העולם כולו נתון בתהפוכות כלכליות קשות מאוד, האזור בו אנחנו חיים עובר שינויים מהירים ולא צפויים- מישהו יכול לנבא מה יתרחש בסוריה בעוד כמה חודשים? ללא ספק, המצב מצריך מנהיג חזק שידע לאחוז בהגה בזמן הסערה.

 כשאתה קורא שאם ייבחר ביבי שוב לראש הממשלה, הוא ייאלץ להעביר מיד העלאה תלולה במסים, וקיצוץ של 20 מיליארד שקל בתקציב (מהחינוך, מהבריאות, מהרווחה), אבל יוסיף להתנחלויות, לחרדים ולתקציב הביטחון – אתה לא כועס?

אני כועס, אבל מסיבות אחרות. אני כועס כי המחאה החברתית שהייתה כאן דרשה שהמדינה תתמוך יותר באזרחים, אבל לא הפנימה שלפני שהמדינה נותנת, היא גם לוקחת- מסים כבדים. זהו המחיר לחינוך חינם ולמדינת הרווחה אותה דרשו המוחים בגרון ניחר. הכסף לא יגיע מהמדפסות של בנק ישראל, רק מהכיס שלי ושלך. לגבי ההתנחלויות- אני תומך בהן ובפיתוחן בכל ליבי ומאודי, כפי שאני תומך בפיתוח של רעננה והרצליה. אין שום הבדל מבחינתי. זהו הבסיס של ראיית עולם ימנית. ולגבי החרדים- הנתונים היבשים, החפים מהיסטריה וגזענות, מראים שהמגזר הזה שואב כמות כסף זניחה ביותר מתקציב המדינה. האם אתה היית מוכן להתחלף עם חיים של חרדי ממוצע? מסופקני.

וכשאתה קורא איך מתגבר הבידוד הבינלאומי של ישראל – אתה לא מודאג?

לא. הדיווחים על הבידוד המדיני אינם אמינים בעיניי בכלל. יש נסיונות בידוד מגורמים רבים, לצערי רובם ישראלים וישראלים לשעבר. נסיונות הבידוד לא נוצרו בגלל ההתנחלויות, אלא מריצת האמוק של אותם גמדים טרוטי עיניים לכל בימות העולם והפצת ארס שקרי כדוגמת מאמריו של גדעון לוי, ששקריו הופרכו פעם אחר פעם.

 נראה לך הגיוני שנתנגד, כולנו, ל"זכות השיבה" – אבל נספח לישראל 250,000 פלסטינים בשכונות ירושלים המזרחית, כמחנה הפליטים שוועפאט?

כן. לא הרי 250 אלף איש, כהרי מיליוני צאצאי פליטים. הטיעון הזה חסר תוקף.

 וכשאתה קורא שבמצע "הליכוד-ביתנו" אין מלה על "שתי מדינות לשני עמים" (והרי גם אתה חושב שכל פתרון אחר יסיים את חזון המדינה היהודית-דמוקרטית) – אתה רגוע?

רגוע ושמח על כך, כיוון שאני מתנגד לרעיון העיוועים הזה בכל תוקף. האדמה הזו שייכת לעם ישראל, ולשאלה באיזו נקודה גיאוגרפית נעצרו כוחות הצבא שלנו בשנת 1967 אין שום חשיבות.

 וכשאתה שומע שבכנס שנערך השבוע למען סיפוח כל הגדה לישראל, השתתפו גם ליכודניקים כשר יולי אדלשטיין, יושב-ראש הקואליציה ח"כ זאב אלקין, ח"כ יריב לוין והמועמד משה פייגלין – שאף קרא שם לטרנספר – טוב לך עם זה?

כן. אתה מוזמן לספר לי היכן הוזכרה המילה "טרנספר" בדברי פייגלין. אני קראתי את תמלול דבריו, דובר על עידוד הגירה בתשלום. טרנספר, לטובת הקורא חסר הידע ההיסטורי, הוא דוגמת חילופי האוכלוסין הכפויים בין תורכיה ליוון בסיום מלחמת העולם הראשונה- מיליונים הועלו על משאיות בניגוד לרצונם ונזרקו מעבר לגבול.

 וכשאתה קורא שנפתלי בנט רוצה לספח 60% מהגדה (שטח C) ומבטיח להחליש את בתי המשפט ול"אזן" את התקשורת, ומועמדים לצדו הרב הקיצוני בן דהאן והמתנחלת הקנאית מחברון אורית סטרוק – זה מוצא חן בעיניך?

מאוד, וזו הסיבה לכך שאני אצביע לו. הרב בן דהאן היה חביבם של ארגוני הנשים, אתה מוזמן לבדוק זאת, ואורית סטרוק יו"ר ארגון זכויות האדם ביש"ע אישה ראויה. הדבקת התווית "קיצוני" נעשית רק במשטרים המחפשים לדכא מחשבה ולהשתיק כל ביקורת. לא ארשה זאת בארצי. בנוגע לבתי המשפט – מהפכת "הכל שפיט" איננה דמוקרטית ומעניקה משקל רב מדי לרשות השופטת, באופן שמפר את האיזון העדין בין הרשויות.

אתה ואני נלחמנו ב-3 מלחמות, כשנקראנו לדגל. תגיד, נגזר גם על הילדים והנכדים שלנו להילחם? ובשביל מה – בשביל ארץ ישראל השלמה? בשביל מדינת אפרטהייד של מתנחלים וחרדים? תגיד, איזו מדינה אנחנו מורישים לילדים ולנכדים שלנו?

אכן, נגזר עלינו להלחם. זה לא מוצא חן בעיני, כפי שאני לא אוהב את המיסוי ואת הלחות בארץ. כל עוד העולם המוסלמי מובל על ידי פאנאטים הרואים ביהודים קופים וחזירים, כאשר במצרים עלה לשלטון איש האחים המוסלמים- תנועת האם של החמאס, כאשר יהודי אשר נקלע בטעות לאזור ערבי זקוק לחילוץ משטרתי, נגזר עלינו לחיות על חרבנו.

נפתלי רז היקר, לאחר שעניתי על שאלותיך, אני רוצה לשאול גם אותך מספר שאלות.

מאז הקמת מדינת ישראל, הושטנו את ידינו לשלום. תהליך השלום מתנהל כבר שנים רבות, ביצענו אין ספור מחוות, מסרנו אדמה רבה לאוכלוסיה הפלשתינית. השלום לא הגיע, להיפך. לאחר כל נסיגה, המצג התדרדר. לפני מספר חודשים עפו טילים על תל אביב, מטריטוריה שהייתה ישראלית ונמסרה לאוכלוסיה הפלשתינית. האם לא הגיע הזמן להפסיק עם נסיונות הסרק הללו, שגוזלים את כספי משלם המסים הישראלי? מאז הסכמי אוסלו, הוצאות הביטחון של ישראל נסקו. הידעת שתושבי נווה דקלים שבגוש קטיף נהגו לקנות פירות וירקות ולקבל טיפולי שיניים אצל הרופאים של חאן יונס השכנה? לאחר הסכמי אוסלו נאלצנו להקים חומת בטון אדירה בין שני הישובים כדי להפסיק את הצליפות הפלשתיניות לתוך נווה דקלים. כמה בתי ספר, כמה מחלקות בבתי חולים היה ניתן להקים בכספים המסים המועברים בכל חודש לרשות הפלשתינית?

האם אתה מאמין באמת והתמים שאי פעם התקיימה כאן יישות ריבונית פלשתינית? נסה לענות על שלוש שאלות פשוטות: מי היה ראש המדינה הראשון? באיזו שנה נוסדה היישות הריבונות הפלשתינית? מה היה ההילך החוקי של יישות זו?

נפתלי היקר, במה שונה פתח תקווה מאריאל? בגלל הקו הירוק, אשר מסמל- אך ורק- את המיקום הגיאוגרפי בו נעצר צה"ל לאחר מלחמת העצמאות? הרי לפני כן שלטה ביהודה ושומרון ממלכת ירדן, יישות שהוקמה על ידי האימפריאלזם הבריטי, שכבש את האזור מהאימפריה העות'ומנית. היכן במהלך ההיסטוריה התקיימה כאן יישות אחרת שאין לה תיעוד ורישום באף מקום?

מדינת ישראל הוקמה על אדמת ארץ ישראל, האדמה השייכת לעם ישראל מעצם הגדרתנו הדתית כעם. כל השיוך שלנו למקום זה נובע מהתנ"ך והאמונה הדתית, גם מישור החוף, גם הגליל וגם יהודה ושומרון. אין שום צידוק אחר לישיבתנו כאן. 2000 השנים בהן ניסינו לחיות כיהודים בכל פינה אחרת בגלובוס הסתיימו בפוגרום המאורגן ביותר, השואה.

אין לנו ארץ אחרת, ואין לנו צידוק אחר לארץ הזו, פרט לדת ולתנ"ך. כל נסיון להאחז בגבעת שמואל ובת ים בטיעון אחר איננו אמיתי.

מסיון בפייסבוק

הרשת החברתית פייסבוק מציעה הרבה פרסומות לפי פילוח ממוקד פחות או יותר. אני למשל רואה פרסומות רבות על עבודות "מגניבות" בחו"ל, פיתוח אתרים ודפים של פוליטיקאים. להפתעתי הרבה, נוספה פרסומת חדשה של מסיון נוצרי!

מתוך ויקיפדיה:

בשנת תשל"ח נוספו לחוק העונשין במדינת ישראל שני סעיפים (174א ו-174ב) שבאו למנוע המרת דת עקב פיתוי חומרי, אך אין איסור לשדל להמרת דת ללא פיתוי חומרי.

לפרסומות כאלו יש פתרון טוב אחד: ללחוץ על הX הקטן שמוסתר בצד ימין למעלה (יתגלה כשתעברו שם עם העכבר). את המסיון השלך לסל- וחסל.

אי- הגיון בכותרת

תסתכלו על התמונה הזו. עכשיו תסתכלו עלי. תחזרו שוב לתמונה. מה אתם רואים? חוסר הגיון מוחלט. עכשיו חזרה אלי. גם אני פעור פה. ממתי 'מסר מרוכך' משמעו 'נמשיך להילחם'?